טוב אז כמה שאלו אותי כאן ובפרטי על הנושא אז החלטתי לענות לכם כאן.
(מכירים את אלה שמתחילים ככה פוסטים?)
אז לא באמת. אף אחד לא שאל אותי ואני כותב.ת את זה רק כי יש לי רצון אישי שאנשים יבינו יותר לעומק את הנושא, ואותי, אחרי הכל.
מהי "דיספוריה מגדרית" ? טוב ששאלתםן.
אז אם גוגל לא גילה לכםן, אני אגלה לכםן
היא יכולה להתעורר איתי בבוקר בלי הזמנה, מכורבלת איתי ולוחצת לי על החזה, מועקה כבדה כזו באמצע החזה. לפעמים ממש מצוקה בתוך הגוף שלי. אין לי לאן לברוח ואני לא יכול.ה לתלוש לעצמי את החזה, זה כואב. ניסיתי. היא יכולה להופיע כשאני מביט.ה במראה, מתלבש.ת, או פשוט יוצא.ת מהבית.
החזה שלי זה האיבר שהולך לפניי, אך זה האיבר שהכי פחות מגדיר אותי לעצמי.
הוא כן האיבר שמגדיר אותי כלפיי החוץ, תמיד. תמיד תמיד כשיראו אותי יסיקו שהמגדר שלי הוא "אישה", כי יש לי חזה. והוא גם יפה.
אני מרגיש.ה את המבטים, ואת היחס שהוא מקבל.
המאפיין הבולט של דיספוריה מגדרית הוא מצוקה הנובעת מחוסר הלימה בין המין הביולוגי המולד, לבין החוויה המגדרית הפנימית.
DSM-5: Diagnostic and Statistical Manual
מבהירים כי "אי-נוחות מגדרית, אינה בפני עצמה הפרעה נפשית. המרכיב הקריטי בדיספוריה מגדרית הוא נוכחות קלינית של מצוקה שמשויכת למצב זה."
אוקיי אז את האמת, לי אישית,
יש ימים של יותר מצוקה, יש ימים של פחות. גם היו תקופות של דיכאון. אך רוב ימיי לגמרי שמחים ברובם.
לאחרונה קיבלתי את זה שלפעמים אני קם ככה ולפעמים ככה, ויכול להיות שהרעיון לניתוח עליון לא יעזוב אותי.
אבל אני מודע.ת ועובד.ת על עצמי, אהבה עצמית וקבלה זה העיקר, זה אפילו לא משנה המגדר.
אז לרוב (אם לא 100% מהזמן)
אני ב"אי נוחות מגדרית", לא נוח לי עם המגדר המשוייך לי ע"י החברה, ולא נוח לי עם האיבר הנקבי (החזה שלי) שגורם לחברה להגדיר אותי כך. וגם אני, לא מרגיש.ה בנוח עם החזה שלי בלי קשר לאיך שהחברה מתייחסת אליי.
בגיל 18 עברתי ניתוח להקטנת חזה שחיכיתי לו מגיל 14. לצערי הרבה ולצער חשבון הבנק של אימי , החזה גדל וגדל, גיל 18 זה מוקדם מידיי. והיום אני חווה שוב את הצורך בניתוח עליון הכולל הסרה של כל החזה ולא רק הקטנתו.
נולדתי נקבה, הגדירו אותי כ"אישה" עקב סממניים חיצוניים שנולדתי איתם, הלבישו עליי בגדים השייכים למגדר שלי (למזלי היו לי שני אחים גדולים כך שרוב הבגדים שלהם עברו אליי), והלבישו עליי אמונות ודרכים שעל פיהם אני צריכ.ה לחיות.
אף אחד לא שאל אותי! בשום רגע בחיים שלי, אף אחד לא שאל אותי איך אני מרגיש.ה בתוכי.
גם את עצמי לא שאלתי, אבל כבר בגיל חמש נראיתי כמו ילד, ולא הרגשתי כמו ילדה. איני מרגיש.ה אישה. כלל וכלל לא.
לא הרגשתי בנוח בתור אישה, למרות שרובכם הכרתם אותי ככזו.
וזאת בהחלט מצוקה, לעיתים. כשאני בתוך ענן של הזדהות עם הכאב שלי, כשאני בקורבנות למצב שלי, כשאני בספק ובלבול לגבי ההחלטה אם להסיר.
קופסת המגדר לא קיימת לי במיינד, ולפעמים אין במה לאחוז. אני מתמסרת לחוסר האחיזה המגדרית שאני מרגיש.ה.
אך שוב, כשאני יוצא.ת החוצה, תמיד יסיקו את המגדר שלי, ותמיד יטעו, כי אני גם לא מזדהה כגבר ולא כגברת. לא כאיש ולא כאישה. ינסו להכניס אותי לקופסא, ולצאת ממנה כל פעם מחדש זו המסע שלי.
זה המסע שלי, ככה נולדתי, ככה גדלתי. וככה אני בוחר.ת לחיות את חיי.
בתוך קופסא ריקה של מגדר יש חופש ללא גבולות. לחיות כך בתוך חברה מלאה בגבולות והגדרות זה לא פשוט
אני כאן למתוח את הגבולות. שלי ושלכםן.
בשפה העברית צריך לבחור, זכר /נקבה. פאק דיס שיט.
אז המצאנו שפה חדשה. עם נקודות וסיומות מוזרימות שכאלה כדי להכליל את כולםן בתוך השפה המגדרית ששמה עברית.
בונוס
**הידעת? ישנם יותר משני מגדרים לבחירתכם.
בשנת 2016 מצעד הגאווה בניו-יורק התקיים בסימן הכרה רשמי של המדינה ל-31 זהויות מגדר חדשות.
וזה לא הסוף.. כמה חופש יש לנו היום לבחור איך אנחנו מזדהים. ועדיין, רובנו חיים בקופסא מצומצמת ולא מתרחבת של *רק* שני מגדרים. אין לי בעיה עם את.ה מזדהה עם מגדר בינארי. אבל תקבל את כל שאר המגדרים, גם הלא בינארים. גם אם הוא חד קרן.
ועדיין, חשוב לציין, לפי מחקר שנערך בארצות הברית על כ-6400 טרנסג'נדרים שרובם טרנסקסואלים ופורסם ב-2014, כ-42% מהטרנסקסואלים שנולדו כגברים וכ-46% מהטרנסקסואלים שנולדו כנשים, דיווחו שניסו להתאבד במהלך חייהם, לעומת 4.6% באוכלוסיית ארצות הברית הכללית.
אתם מבינים את המספרים ההזויים?
עזבו את זה שאם אתם גרים בארצות הברית כנראה תרצו להתאבד בשלב כזה או אחר, אם אתם טרנס במדינת החופש- כנראה שגם תנסו.
אני מזדהה כטרנס א-בינארי , שוב כדי לחדד, זה אומר שאין הלימה בין המין שנולדתי איתו והמגדר שלי. אני לא זה או זה, אני לא משייך את עצמי לשום צד על הסקאלה של הזהות המגדרית.
*אני כותב וחושב לעצמי *לרוב* בלשון זכר.
אני מדבר.ת במעורבת/זכר. גם וגם. אפשר לכתוב לי עם נקודות, אפשר לפנות אליי בלשון נקבה וזכר באותו משפט. אבל לא *רק* בנקבה. לא *רק* בזכר.
אם יש שאלות אשמח לענות עליהן.
מה שקורה היום זה שאנשים לא יודעים ולא מבינים איך לפנות ואיך לגשת, וזה רק מגביר את הבדידות לאנשים על הקשת.*
תפקידי המגדר לא חלים עליי.
למרות שמנסים לכפות אותם עליי כל הזמן.
תפקידי מגדר בחברה שלנו הם ציפיות ואמונות משותפות המוחלות על פרטים על בסיס מגדרם. שוב, לרוב לא אנחנו החלטנו על המגדר שלנו בילדות, ולכן גם את האמונות וההתנהגויות לא בחרנו, אלא בחרו בשבילנו.
כולנו בחיפוש כל הזמן. שואלים את עצמינו שאלות, מי אנחנו ומה אנחנו עושים כאן בחיים המשוגעים האלה. זה אשכרה פארק שעשועים עם כל-כך הרבה מתקנים.
לשאלה הלגיטימית "מי אני" מצטרפת פעמים רבות השאלה של "איך אני עובר/ת"– "איך רואים אותי?"- כאישה או כגבר?
לשאלות הזהות האלה מתלווה לרוב תחושת בדידות מאוד גדולה, והשאלה "מי ירצה/תרצה אותי ככה" היא שאלה שעולה לעתים תכופות אצל אנשים על הקשת הטרנסית.
ואני שואל.ת את עצמי, אם אעשה את מה שאני רוצה ואסיר את החזה שלי, מי תרצה אותי ככה? האם אישה הנמשכת לנשים* ולגוף הנקבי תרצה אותי ללא החזה,
האם גבר סיס ירצה אותי ויימשך אליי ללא החזה?
אלו שאלות שאני שואל.ת בתוכי לא מעט.
אלו עוד לחצים שקיימים בי כשאני מתקרב רומנטית ומינית לאנשים.
דוגמאות קלילות ומצחיקות על עצמי אחרי כל הרצינות:
תמיד אהבתי ספורט והלכתי מכות
כדורגל וכדורסל היו כל חיי.
לא שיחקתי במשחקים של "בנות" ולא הסתובבתי איתן.
אני נותנ.ת גרעפס בשמלה.
יושב.ת עם רגליים פתוחות בציבור (לא בשמלה).
לא מעוניינ.ת להיכנס להריון ולגדל משפחה.
ועוד ועוד..
זה משחק נחמד ומאתגר.
;){kind=link}