טוב אני כל-כך כאוב ומתוסכל. עבר שבוע וחצי מתחילת הטיפול וכל הזמן הזה אסור לי לעשות שום פעילות גופנית חוץ ממה שנותנים לי בטיפול. המתיחות היומיות אינטנסיביות ביותר, זה לא שזה לא מספיק לגוף שלי, אבל אני רוצה לזוז.
אני רוצה לרוץ, לעשות הליכה על החוף (אז מה אם הוא לא ישר?) אני רוצה לשחות. (אז מה אם יש גלים?) אני רוצה לעשות יוגה. (אז מה אם אני רק מזיק לעצמי) טוב אני מבין, לא כדאי שאעשה משהו שאני לא יודע אם הוא נכון לגוף שלי.
אבל אני מתחרפן. אני רוצה לעשות עמידת ראש. סוף סוף הצלחתי לעשות לבד. מההתחלה עד הסוף, ומאז שהצלחתי לא עשיתי שוב.
חודש לפני שהתחלתי את הטיפול למדתי קורס אינטנסיבי של מורי יוגה בדרמסללה זו הייתה אחת החוויות המאתגרות והנהדרות(!) שחוויתי. התאהבתי ביוגה, אהבתי ללמד, התחברתי לפילוסופיה היוגית ונשאבתי לתוך העולם.
ואז אמרו לי, לא עוד יוגה. כמה שנים שאסור לי לעשות יוגה, אחרי שהתאהבתי, אני צריך לשים את זה בצד.
בעצם מה שקורה הוא שאם הגוף שלי לא ישר, האגן לא ישר ויש לי בעיות בירך, אז יש המון תנוחות שאני יכול להזיק לעצמי ולהחמיר את הבעיה בלי לדעת שזה מה שאני עושה. אני יכול לדחוף יותר מידי לתוך התנוחה בכוונה להטיב אך אני לא.
אני מתחרפן.
כואב לי לשכב על צד ימין, על צד שמאל, על הגב, על הבטן, כואב לעמוד. ואני לא יכול לקפוץ כל היום.
שאלוהים יעזור לי, עכשיו אני מבין כמה הגוף שלי זה הדבר הכי חשוב בעולם. אם רק הייתי יודע את זה בגיל 12. מי ידע אז מה בריא ומה לא. האכילו אותנו במה שהיה מהיר וזול.
אז מה אני אמור לעשות עם עצמי כל היום?
אני קורא מלא, כותב בלי סוף, עושה מדיטציות, וכמובן שאומרים לי לנוח כמה שיותר.
כמה זה קשה ללמוד לנוח. באמת לנוח. להרפות.
מה עוד אני יכול לעשות.
לשכב במיטה ולחשוב. ללמוד להיות חבר לעצמי, כי בסוף רק אני עם עצמי.
להתיידד עם המחשבות שלי, עם כולן.
להתמודד ולא להזדהות
לנשום ולהתבונן
להיכנס עמוק עמוק לתוך הנפש שלי, לנקות את הרפש שאספתי לתוכי כל השנים האלה,
הרעל, התסכול, הפחדים, האמונות שמגבילות אותי.
ניקיתי המון אמונות שאספתי בדרך בשבועות האחרונים. זה גם כואב, מותח שרירים, מפחיד ומכווץ.
אז אני לומד ולומד, לוקח קורסים אונליין ומתעמק במה שמעניין אותי.
פעם הכל עיניין אותי, רציתי ללמוד כל כך הרבה שלא ידעתי מה לבחור אז למדתי ולמדתי בלי סוף. את האמת שכבר שכחתי את כל הנושאים שלמדתי, למרות שכל התעודות שוכבות במגירה. הנה עוד הוכחה למה כל זה בולשיט. ללמוד וללמוד כמה שיותר, לרדוף אחרי ידע, להבין יותר, לדעת יותר.
מתיש. בגלל ששכחתי עכשיו הזמן להיזכר.. ואני לא בטוח שאצליח לזכור הכל אבל אנסה בכל זאת.
זה התחיל בהילינג, תטא הילינג, רייקי 1+2, דמיון מודרך, הנחיית קבוצות, אקותרפיה, דימיון אקטיבי (כן זה שונה מדימיון מודרך, לכו תבינו, למדתי גם וגם), טיפול דרך אומנויות ותנועה, עיסוי, עיסוי טנטרי, עיסוי יוני , עיסוי לינגאם, דיאמורינג (הסרת שיריון ונקודות טריגר)
(כן יש כאן מלא סוגים של עיסויים.)
שמאניזם ועבודה עם רפואות,
בודהיזם ומדיטציות, יוגה, ולמדתי גם לקעקע.
התעייפתי רק מלכתוב את כל מה שלמדתי, וזה לא הסוף.
את האמת יש בי חלק שמרגיש בזבוז זמן וכסף.
אבל פסדר. להכל יש סיבה.
הבנתי שכפרוג'קטור 3/5 אני כאן להתנסות. לנסות ולנסות, לחוות, ללמוד וללמוד וזה בכלל לא משנה מה אעשה עם זה בסוף, אמצא משהו שאני אוהב ואשאר עם זה. וגם אם לא, זה לא משנה.
אני לא כאן בחיים האלה להשיג משהו חומרי, כל התעודות האלה לא אומרות לי מי אני, מה אני יודע ובמה אני טוב. הן מרימות לי לאגו לפעמים שאנשים שומעים כמה למדתי.
אבל שוב, הכל בולשיט.
התעודות מעלות אבק במדינה אחרת, ואני שוכב במיטה שלי בלי יכולת לעשות הרבה.
אז בסדר אני עושה לעצמי הילינג, ומדיטציות שינו לי את החיים, אני שומע הרצאות וכותב כותב כותב. זה כל מה שאני רוצה לעשות בחיי. לכתוב במקומות יפים בעולם ולעזור לאנשים להתחבר לעצמם דרך הכתיבה שלי, דרך הדברים שעברתי.
כשמישהו אומר לי תודה על מה שכתבתי, אומר שזה נגע בו, גרם לו לחשוב או להבין , אני מרגיש שאני יכול לעזוב את העולם הזה בשקט. גם אם זה קטן קטן, השפעתי מעט בצורה מסויימת על מישהו. משהו נפתח בו, המוח הלב, אולי הוא קיבל זיקפה מהכתיבה שלי, נהדר.
הדבר שגרם לי לשרוד עד היום, זה הכתיבה שלי. דף ועט וילדה מדוכדכת בגיל 14 שלא מבינה למה כל-כך כואב. אז כתבתי. וכתבתי וכתבתי והמגירה התמלאה, כמו שהיא מלאה בתעודות, היא מלאה בשירים שלא נשמעו ולא יישמעו לעולם, היא מלאה בפחדים ואכזבות של ילדים, היא מלאה בסיפורים.
תכלס היא ריקה לגמרי, היה איזה יום לפני הטיסה כשמכרתי את כל חפציי,
ניקיתי את המגירה והחלטתי לזרוק הכל לפח. זה היה כל-כך משחרר. שיחררתי שנים של כתיבה.
אני כבר בערך שנתיים כותב כל בוקר שלושה דפי בוקר, משחרר את כל הרעל שהצטבר בתוכי. לפעמים אני לא מאמין ממה שיוצא ממני, אבל אנחנו לא שופטים כתיבת בוקר. זה אינטואיטיבי, זה ניקוי רעלים. זה הדבר הראשון שאני עושה כל בוקר, אחרי שתי כוסות מים שאני שותה.
כשחוויתי אלימות ובדידות יומיומית, לא היו לי חברים, לא הרגשתי אהבה מהאחים, וההורים לא היו בבית. הייתי יושבת וכותבת. את כל הרגשות שלי את כל התהיות שלי על העולם המסריח הזה.
אתם מבינים, זה לא משנה כמה למדתי וכמה תעודות יש לי בארון או במגירה.
זה לא משנה כמה ידע יש בתוכי, בסוף אני לא יודע כלום. מי יודע? אף אחד לא יודע.
היום, מילה אחת שלי יכולה להפיל בן אדם
ומילה אחת יכולה לפתוח לו את הלב.
וזה כל מה שמשנה. הכוח שיש למילים, האחריות שיש לנו על המילים שלנו, השינוי שמילה אחת יכולה להביא לעולם.
יש שיגידו מילים הן רק מילים
אבל הן הצילו לי את החיים.
לכתוב ספר?
;){kind=link}