זר לבן במדינה שחורה בתקופה המגפה

לפעמים זה הרגיש שאני המגפה.

אני הקורונה. אני הוירוס. ממני צריך להיזהר. כי אני זר.ה לבן במדינה שחורה. ובתקופה כזו אין הרבה מהזן שלי מסתובבים כאן בשכונה.

אז כשרואים אותי רואים מחלה. לפעמים אף צעקו לעברי "קורונה", הרגשתי כל-כך חשובה.

זה התחיל ב25.2.2020.

לקח לי חצי שנה של דיכאון עד שהעזתי לקנות כרטיס ולצאת ממדינת ישראל.

כדי להוציא אותי מישראל אל המסע שאני נמצא בו עכשיו היה צריך לקרות הרבה בחיי כדי שאשמע את הקריאה לצאת שוב למסע הגיבור שלי , המסע אל הלא נודע.

הייתי בעבודה לא מתאימה, זוגיות רעילה, אסדת גז פעילה ויום הפינוי הגדול, שתי תאונות דרכים בשלושה שבועות, משבר זהות, לימודים מציפים ולא מתאימים לתקופה.

ונו מה, זה לא מספיק? 

אז התפטרתי, נפרדתי, מכרתי את כל חפציי, עשיתי 5000₪ ויצאתי לדרכי עם כרטיס כיוון אחד אל הלא נודע. הודו תמיד עשתה אותי חולה ושמחה בו זמנית. 

ישראל עשתה אותי רק חולה. אז הבחירה בסופו של דבר הייתה די קלה.

אחרי שתי התאונות דרכים, בהן נכנסו בי מאחורה, פעם אחת אוטובוס מזדיין ופעם אחת אופנוע מטומטם. כל-כך מטומטם שהוא נכנס בי בפול ספיד כשאני פאקינג חונה בתחנת אוטובוס. מה אתה אידיוט? אוקיי הוא היה ממוצע ערבי ובן 19 על אופנוע כבד. גם לא היה לו ביטוח. מטומטם כבר אמרתי?

הרגשתי שמישהו דוחף אותי מאחורה ואומר לי "יאלללללה כבר טוסי מפה!"

אז טסתי. 

נחתתי בהודו ב25.2 בשדה התעופה של גואה. בימים ההם אף אחד לא פחד או חשש.

מי ידע שכך זה יקרה...

המגפה הייתה רק בסין. וסין לא מעניינת אף אחד.

הטיסה הייתה ישירה ולקחה 8 שעות או שאני לא זוכר בדיוק אבל היא הייתה מלאה בישראלים מרעישים, הזכיר לי את הטיול אחרי צבא שלי, עשור לפני הפוסט הנוכחי.

לא קינאתי בהם. הייתי טיפשה בגיל הזה, הטיול שלי היה מלא בריצוי ונגררות אחר חבורות של אנשים דומיננטיים או כריזמטיים אך לא בהכרח חכמים במיוחד. הייתי במסיבות, עשיתי סמים, ישבתי במעגלים חברי טעם ועומק במשך שעות ולקחת לי כמה שנים ללמוד ללכת מסיטואציות ריקות שכאלה. אבל בסוף הצלחתי.

אז למסע הזה בגיל 30 הייתי יותר חכמה מהטיול אחרי צבא בגיל 21. גם אז הייתי בטראומה ורק רציתי לשכוח מזה שכלכך כואב לי.

היום פחות. היום אני עצמאית, מטיילת לבד, מבשלת לעצמי, מבלה עם אנוכי ונהנת כמעט מכל רגע. רני כותבת קוראת לומדת מנגנת ועוד כל מיני עיסוקים שמעבירים לי את הזמן עם עצמי בנעימים. אני אוהב את עצמי ולא תלוי באחרים. אני לא הולך אחרי אנשים רק כי הם דומיננטיים ומשעממים. 

בקיצור,  הגעתי לגואה. לבד לבד. לילה ראשון ישנתי בחדר על הים, נהדר. מרגיש כמו בבית. הולך לישון ושומע את הגלים לוחשים ומלטפים את אוזניי. ממש כמו בקיבוץ ילדותי במשך כל חיי זאת המוזיקה שנשמעה לאוזניי כשהלכתי לישון. תודה לאל, על קארמה טובה שהביאה אותי עד הלום.

כעבור מספר ימים בגואה התחלתי ריטריט של שבוע שהעלים אותי מהעולם החיצון, היינו בין 20-30 אנשים מכל העולם שבאו לחקור ולחוות עונג, מיניות וכאב ומה שביניהם.

שמתי את הפלאפון בצד והתמסרתי לתהליך לקבוצה. לא הסתכלתי הפלאפון פעם אחת במהלך השבוע. מי ידע שכשאצא מהריטריט ואצא ממצב טיסה אגלה שהעולם נעצר. 

עזבו נעצר, העולם מתחרפן.

רוב האנשים שמסביבי פתחו את הפלאפון וראו שחור. טיסות שהתבטלו, מגפה שמתפשטת, מרחק ביטחון, מסכות ומה לא. 

אני הרגשתי רגוע. אין לי גם ככה לאן ללכת. רק הצלחתי לצאת מישראל, לא חשבתי לרגע אחד לחזור בגלל וירוס קטן. אח''כ מסתבר שהוא לא כל-כך קטן והוא רק  גדל וגדל...

אמרו שהעולם נעצר, אמרו שהשמיים נסגרים. מי שמע על כזה דבר? זה היה מלחיץ. השמיים נסגרים ולא ידוע מתי ייפתחו. מי האלוהים שהחליט שאפשר לסגור שמיים? איזה מושג גרנדיוזי ומלחיץ. אתם קולטים ששולטים לנו על השמיים? היי היי, תן לי שמיים פתוחים מה אתה סוגר לי?

אז השמיים נסגרו, לטיסות אחרונות יוצאות לייעדן, אם אני רוצה לחזור, זה הזמן.

טלפון לאמא. היא רגועה ומאשרת לי המשך מסע ללא דאגות.

אמא שלי הנהדרת, לא אישה לחוצה, חיה חיים שקטים ורגועים, לימדה אותי להיות סקרן ולטייל בעולם ללא יותר מידיי דאגות. לימדה אותי לעשות הכל כדי להיות שמחה. אם לא טוב- ללכת. אם טוב- נשארים.

אז נשארתי. תודה לאמא.

אם אמא רגועה אני רגועה.

כל מי שמסביבי לחוץ כמו טמפון ביום השני של המחזור. זה היה מסריח. ואני עטיתי על עצמי במקום מסכה, חומה ששומרת עליי מהבולשיט והפחדים של אנשים אחרים.

אפשר להגיד שמצבי קיצון זה איזור הנוחות שלי, משברים, מוות, תאונות, אני יודעת להחזיק ולהתמודד טוב ורגוע. יוצא ממני איזה סופר היירו כזה שיודע לתפקד כמו חיה.

זה יותר קשריים בין אישיים שמקשים עליי לחיות בשלווה. ;)

אז הבנתי שהעולם נעצר והשמיים נסגרים ואם אני נשאר אני נשאר ואין לדעת לכמה זמן. איפה כדאי להיתקע? 

עוד מעט בגואה המונסונים אז יאללה לדרמסללה. אם להיתקע, להיתקע באחד המקומות הרגועים והיפים שאני מכירה. אוויר נקי, הרים ירוקים- הנה אני בא.

שקיעה אחרונה על חוף הים, אני דומע, כי אני יודע שאתגעגע. שקיעה על הים זה הבית שלי. זה הלב שלי. זה החלק הכי יפה ביום שלי. זה המדיסין שלי לחיים בריאים. זה ישר מכניס אותי לעומק הנפש הפצועה שלי. כמו שהנסיך הקטן אומר

"נוף זה הוא הנוף היפה ביותר והעצוב ביותר בעולם כולו", זה נכון. כשאני בשקיעה על היום אני רואה סוף. פרידה. אומר תודה על מה שהיום הביא איתו, מבקש סליחה וסולח על כל מה שקורה באותו היום.

אלוהים אני אתגעגע. עושה טקס קטן עם עצמי-

לוקח מונית לשדה התעופה של גואה. טיסה לדלהי ומשם צפונה, זו התוכנית.

מגיעה לדלהי. אין כאן ים. חם ומגעיל. גם בדלהי יש לי בית וזו החנות של פארוק. איך אני יודעת שזה הבית? כי אני נכנס לשם אחרי עשור ומחייכים אליי, פארוק נותן חיבוק ומגיש קפה. הוא זוכר את השם שלי, זה מיוחד. זה נוגע בלב. כל מה שאני מבקשת הוא נותן לי, הוא כמו האבא שאיבדתי. את האמת שמאז שאבא שלי נפטר אני מוצא אבא בכל מיני מקומות בעולם. גם בסיני יש לי אחד. אחח סיני. אני חושבת עלייך המון. 

אז דלהי המסריחה ואני בסוכנות הנסיעות מוציאה מזומנים לשלם על כרטיס לסליפר באס שאמור לצאת לדרמסללה עוד שעתיים. מחר בבוקר אני בהרים. איזו התרגשות.

לאחר כמה שניות, בפרצוף מעוקם מסתכל עליי הסוכן ואומר לי שהוא עכשיו קיבל הודעה שמשנה את התוכנייה. 

סגרו את הכביש גישה לדרמסללה והמשטרה מסובבת את כולם אחורה פנה. איזו הגזמה, איזו מהירות, איזה לחץ. להיתקע בדלהי זה לא בתכנון שלי בכלל. בעיקר לא בחום והסירחון הזה.

סוכן יקר, מה האופציות שלי? אני דואג ,

הוא שואל

"רוצה להגיע לפרוואטי?"

חיוך צדדי על פניי, פרוואטי, קאסול. הייתי שם לפני עשור במשך שלושה חודשים, קאסוליסטית בנשימה.

"ברור!", שולפת מזומנים וקונה כרטיס.ץ בשנייה אחרת מתמסרת אל הלא נודע. האוטובוס יוצא עוד שעתיים.

מי יודע אם הוא ליעד...

אך אני יוצאת מדלהי. זה הכי חשוב.

אולי נתקע באמצע במקום יפה .. אני סומך.

אני ועוד 50 הודים עולים לאוטובוס. מסתכלים עליי מוזר, לא מתקרבים אליי, שמים מסכה.

גם אני לא יודעת מה אני עושה כאן, נשבעת לכם. אבל יש קריאה ומשהו אמר לי ללכת לשם, אז הלכתי. אני סומכת על היקום.

"היי סליחה, לא אני המגפה. ואתם משתעלים יותר ממני, אז בבקשה קחו צעד אחורה ועל תבהו בי כחיה מוזרה."

אוטובוס משתעלים ודואגים, מקווה שאשרוד את הנסיעה בלי להיות חולה. הנסיעה לקחה כפול ממה שהייתה צריכה, ואף אחד לא מעדכן באנגלית מה קורה, "יהיה בסדר" אני חושב לעצמי, "לא אכפת לי", שיידאגו בהינדית כמה שהם רוצים, אם אצטרך לדעת משהו שקשור אליי בטח יגידו לי. אני סומך. אני גם ככה הזר היחידי באוטובוס, כולם יודעים שאני שם וכולם שמים אליי לב. אף אחד לא יישכח אותי, אני לא דואג. אני הדבר הכי מעניין ולבן בחושך השחור של הודו.

כנראה שהנסיעה הייתה צריכה להתארך כל-כך והאוטובוס היה צריך לעצור עשרות פעמים ללא סיבה ברורה לעין. לפעמים הוא עוצר להביא חבילות לכל מיני מקומות. זה קטע בהודו. אתה יכול לשלוח חבילה עם הנהג ויאספו אותה בתחנה שאתה מבקש. גאונות שכזאת.

ניסיתי, זה היה אחד הדברים הפרקטיים שעשיתי.

6 בבוקר. זריחה. ואני בהרים, בדרך לקאסול. חזרתי לעמק האהוב עליי. איזו החלטה נכונה. תודה לעצמי. האוויר נקי, אין כאן מגפה. חוץ מזה שהנהג מונית הצעיר מידיי לנהיגה לובש מסכה ומחייך אליי דרכה, שר שירים בהינדית ולא מפסיק להסתכל עליי, הכל שליו ורגועה.

אני תשוש ומתרגש, אני חוזר לקאסול, לפני עשור זה היה הבית. גם הפעם זה יכול להיות. מי יודע כמה זמן אתקע פה.

דמיינתי את ה"מומו על הגשר" כל העשור האחרון. הגעתי לקאסול ושילמתי לנהג מונית שהוריד אותי על הגשר כי הכל סגור, אין לי מושג לאן ללכת. אז התיישבתי מול המומו עם הרוטב בוטנים. (יאמי! יש לי ריר בפה.)

חיכיתי וחיכיתי והמתוק לא פתח את המומו המבוקש, אז אכלתי במקום אחר. מחר נאכל שם, יש לנו זמן ומי יודע כמה זמן ..

שבעה אחרי מומו ולאחר כוס התה שלי התחלתי בחיפושים לבית החדר שלי. היא חשוב לי חדר שקט ועם נוף להר המושלג. אני יודע בדיוק לאן ללכת. גם זול שם וגם יש מקום, מקבלים אותי בחיוך, נפלא. שם מזוודה עושה מקלחת, גמור מעייפות הולך לעשות טיול לראות מה קורה בשכונה. 

אף אחד לא עם מסכות, אך נראה שרוב החנויות לא פתוחות.

יומיים בקאסול ומודי (ראש הממשלה ההודי) מחליט על סגר של 24 שעות. אסור לצאת לרחוב, אסור לצאת מהגסטהאוס, שוטרים ברחובות, חנויות סגורות, לחץ. 

בסדר 24 שעות זה בקטנה.

24 שעות התארכו לשלושה ימים שהתארכו לשבוע.

בגסטהאוס שלי נלחצו כששמעו על הסגר, על הווירוס, אף אחד לא באמת ידע מה קורה, לא היה מידע אמין אז היה בעיקר פחד ובורות.

ולא ראו עוד זרים בקאסול חוץ ממני,

יום לפני יצאו שלושה אוטובוס של ישראלים לשדה התעופה. ביי ביי. קאסול תהיה שקטה בלעדיכם. אני אוהבת שקט ולא אוהבת ישראלים בהודו. 

גירשו אותי מהגסטהאוס, אחרי שהתחננתי להישאר, הם ביקשו וביקשו שאעזוב. 

למזלי, הכרתי ישראלי אחד עם גסטהאוס בקאסול, הוא אסף אליו את כל הנשארים והמצורעים שהעיפו אותם מהמקומות המקומיים. הציל אותנו. (תודה לג'ני.)

אורזת ונעלבת הגעתי אל הגסטהאוס החדש. אלוהים. כמה רעש. כמה ישראלים. לפחות עשרים ילדים בני עשרים עושים פוייז ושומעים טראנסים. מה זה רציני? לכאן הגעתי?

אוקיי. ניתן לזה כמה ימים, זה עדיף על כלום.

לאחר יומיים כולם עזבו.

נשארתי עם שני פולניים, הודית מדלהי, ישראלי ואמריקאית ישראלית. לא זו לא בדיחה זה באמת קרה.

ואנחנו בילינו 4 חודשים תקועים ביחד בגסטהאוס בסגר ללא יכולת לצאת החוצה. אז ברחנו החוצה ליער, היה לנו מעבר שהשוטרים לא יכולים לראות אותנו. 

בסדר היה מותר לצאת לקניות בין 10-14 הבעיה הייתה שכמעט ולא הייתה סחורה. אם הגעת מאחור הכל נגמר, וכל מה שפתוח זה קיוסק. אין איפה באמת לאכול. אז במשך שבועות נתקענו עם אוכל פשוט פשוט וירדנו במשקל לאט ובזהירות.

עם כל הדרמה, הייתי מאושר. כולם עזבו, הודו שקטה, מי שכאן נשאר כי הוא רוצה. כי הוא החליט. כי הוא לא מפחד. כי אין לו מקום אחר יותר טוב להיות בו. אנשים כלבבי. ואני אוהבת שקט. תודה על הקורונה שנתנה לי את הודו בתקופה הכי שקטה שלה, תקופה שכנראה לעולם לא תחזור על עצמה.

מתחילות הטיסות "חילוץ". שולחים הודעות לישראלים ומבקשים מהם לחזור הביתה, מבקשים מאיתנו לשלוח צילום דרכון ולהגיד איפה אנחנו נמצאים. לא תודה. סופסוף השתחררתי ממכם. לא מוסרת שום מידע. אני ומערכות לא הולכות יחד. אני אנטי. לא נותנת לי את הפרטים שלי כל פעם שמבקשים ממני. מצידי שלא יידעו איפה אני. 

לא היה בי פחד, ורציתי לשכוח את החיים בישראל. רציתי שיישכחו אותי וישחררו אותי מלחץ ודאגות ושאלות.

מחקתי את הפייסבוק והאינסטגרם ויצאתי מכל מדינה חברתית, הפסקתי להשתמש בגוגל המנוע חיפוש ראשי כך שגם לא ראיתי חדשות. הדבר היחידי שהשאיר אותי מחובר היו אנשים מודאגים ששולחים הודעות לוואטצאפ.

גם להם הפסקתי לענות.

סליחה, אבל אל תשליכו עליי את הדאגות שלכם. אני בדיוק איפה שאני אמורה להיות.

וכך הזמן עבר. הסגר ממשיך. העולם לחוץ כמו טמפון ביום השני של המחזור. בארץ המצב נהיה קטסטרופה. טיסות חילוץ ב1000$ רק היום רק היום, לא תודה.

"אבל אין לדעת מתי תוכלי לחזור לישראל, אולי לא יהיו טיסות", אומרים לי בשגרירות. 

"אנחנו מציעים לך לחזור לארץ ולחזור להודו כשיהיה יותר רגוע, חבל." 

חבל? אין להם מושג מה עברתי כדי לצאת מישראל. עברתי דיכאון. לחזור? לא תודה.

רק מתחילה עכשיו לצאת ממנו. 

חודשים עברו, מקרים נוספים, עוד חולים, ואני שומעת בחצי אוזן חדשות מכל מיני מקורות. לא מעניין.

אני כאן עוברת את מה שאני עוברת.

יותר לבד מזה לא אהיה.

החודשים בסדר היו קשים, לא הכל היה נחמד ויפה ונעים.

המקומיים מתוך פחד ובורות לא תמיד היו נחמדים, מה שגרם למקומיים שהיו נחמדים להיות ממש ממש נחמדים. רק כשרע מעריכים את הטוב.

מקומיים עזרו לנו לעבור את התקופה. הרי אנחנו תלויים בהם למקלט, לאוכל, למקור מידע מתרגם חדשות בהינדית, ועזרה עם השוטרים.

לאט לאט הגניבו אותנו למסעדות בדלת האחורית, עזרו לנו לברוח מהשוטרים שלעיתים הרימו מקל של במבוק להפחדה.

כן, במקרה זה קצת חששתי, ראיתי חבר מקבל נשיקה עם המקל וזה לא היה נחמד. 

הכרתי כמה אנשים נפלאים, ממש מעט אנשים, כמו שאני אוהב. לא בכמויות, אך באיכות לא מתפשרת. למרות שלא בחרנו אחד את השני בתקופה הזו, פשוט נתקענו ביחד, זה נתן לנו לגיטימציה להיות מי שאנחנו כי גם ככה אנחנו תקועים ואין לאן ללכת אז כל אחד עושה מה שבזין שלו. זה עוזר לי לסמוך ולהרגיש ביטחון עם אנשים, כשאני יודעת שלא מנסים להרשים אותי כדי שאשאר.

חצי שנה עברה לה בקאסול. אני כבר בת 30. לחגוג יום הולדת לבד ורחוק מהבית ומהחברים זה מעלה געגוע.

געגוע אומר שמשהו עכשיו ברגע זה מסרב משהו לא טוב, לא שלם. אז רוצים משהו שלא נמצא איתנו. 

תרגול חשוב, לראות מה יש לי ברגע הנוכחי, למלא את עצמי בעצמי. להתבונן למה בדיוק אני מתגעגעת. עברתי ימים של בדידות קשה. חזרתי לעשן סמים כל יום. אמרתי לעצמי 

"אם את כבר תקועה ואין לדעת לכמה זמן, לפחות תעבירו את הזמן מסטולה." אז העברתי חצי שנה מסטולה. תודה לג'ארס שעזר לי להירגע, שנתן מענה לבדידותי והיה לי לחבר בלילות הקרים.

הכל ריק ושקט, העיניינים קצת פחות לחוצים, מסעדות נפתחו, אכלתי מומו על הגשר כמעט כל יום, חנויות נפתחות, קניתי מלא בגדים רק כדי להעביר את הזמן המת. מקומות בהודו נפתחים לרגעים ואז שוב סגר, שום דבר לא בטוח. יאללה להתמסר מה עוד יש לעשות.

אבל קצת נמאס, אני די כבויה, מרגישה קצת חסרת אנרגיות, משועממת, צריכה תנועה. התנוונתי. האנרגיות בקאסול לא תמיד קלילות, יש שם קצת כבדות אנרגטית.

תודה לשיווה,

דרמסללה נפתחה. 

"יאללה" אמרתי ולקחתי מונית בלי לחשוב פעמיים, כל מה שרציתיקורה בזמנו.

מקום חדש, אנרגיות חדשות, פרצופים חדשים,

אני אדם חדש. נפתחתי, נשמתי.

עשיתי דברים שאם היו יודעים היו מכניסים אותי לכלא לכמה שנים טובות.

שימו את השיר של משינה "דני" ותדמיינו.

חודשיים בדרמסללה ואני מאושרת כמו שלא הייתי הרבה זמן. אבל נהיה כאן קר. החלטתי לחזור לים. גואה נפתחה. שקיעה בים הנה אני באה.

אני כאן שבוע וחצי ולא פספסתי שקיעה אחת.

כל הלוז היומי שלי מתרחש סביב המאורע. 17:00 אני על החוף.

אני מודה לעצמי כל יום על האומץ לא להקשיב להנחיות, לדאגות, לחדשות.

אני לומדת ומפתחת את עצמי, יש זמן להכל. אני מרפא את עצמי ואת הפצעים שיצאתי איתם מישראל. אין סיבה נראית לעין לחזור לארץ. יש לי כאן חוף ים בלי אסדת גז פעילה. יש לי בית עם מטבח מאובזר, יש לי מסע ריפוי עם אנשים מקצועיים שתומכים לי בתהליך.

ויש לי טוסטוס וכל מה שאני צריכה בהכי זול שאפשר למצוא על הפלנטה.

540₪ שכר דירה לחודש

4₪ ליום טוסטוס

9₪ ארוחת צהריים

אני בוחרת את הבעיות שלי ואת הסבל שלי. ואני בוחרת לא לסבול בארץ. אני בוחרת לסבול בהודו. :) טוב אני לא סובלת אבל עדיין יש מלא כאב, זה לא שבאתי וחשבתי שיהיה גן עדן. 

 אני בוחרת לא להיות חלק מפוליטיקה דרמתית וחברה רעילה.

אני בוחרת שהבעיות שלי יהיו שאני בסך הכל,

זר לבן במדינה שחורה. 

אני בוחרת שהבעיות שלי יהיו שהאוכל חריף מידי ויש לי שלשול וירדתי 12 קילו מאז שהגעתי.

יתושים שעוקצים אותי מעבר לכילה וטוסטוס שנגמר לו הדלק באמצע הדרך. אני בוחרת לא להילחץ מכסף כל חודש. 

אני בוחרת לחיות כאן בגואה על הים בשקט ושלווה, כל עוד אני יכולה.