אני לא בת ואני לא בן
באמת שאני לא מכיר בתוכי את החוויה של מגדר. היא דווקא מבלבלת אותי. אני זוכר שכל הילדות ניסיתי להבין, למה מתנהגים אליי כבת. לא הרגשתי בת, ומגיל 4-5 לא נראיתי כמו בת.
גדלתי עם שני אחים גדולים ממני. שיחקתי כדורגל וכדורסל מאז שאני זוכרת את עצמי עם הבנים בקיבוץ. לא הייתי שייכת לקבוצת הבנות המרכלות ולא הרגשתי שייכת לקבוצת הבנים האלימה שהרביצה לי לא מעט על היותי שונה.
הייתי כמו בן ממש רגיש. עשיתי מלא ספורט, הלכתי מכות, בכיתי כל יום מאלימות גברים, והרגשתי בדידות בלתי נסבלת וחוסר שייכות בתוך קבוצת השווים בקיבוץ.
לא ידעתי להגיד במילים מה אני מרגיש.ה
התלבשתי כמו בן, היה לי שיער קצר, הייתי טובה בספורט ולא אהבתי ברביות.
אפשר להגיד שכל זה דוגמאות שהחברה החליטה בשבילנו מה שייך לבנים ומה שייך לבנות, ואי אפשר גם וגם.
אבל אני תמיד רציתי גם וגם. ולא הרגשתי לא זה ולא זה. בתוך המוח שלי לא קיימת קופסא של מגדר. וכל חיי לחצו עליי להחליט.
עם איזו קבוצה אני, לאן אני שייך, באיזו קבוצה אני משחק, בעד ונגד מי אני. האם אני חברה של הבנות או חבר של הבנים?
אף פעם לא ידעתי, רק הרגשתי.
היינו נראים כמו שלושה אחים
אבל אמא שלי הייתה האמא המאושרת בעולם שאחרי שני בנים יצאה לה בת , ועוד ג'ינג'ית. הייתי התינוקת הכי יפה והכי מיוחדת בקיבוץ.
תמיד אמרו לי שיש לי את השיער הכי יפה ואני צריכה להאריך אותו. העצימו, אישרו ושיבחו את הנשיות שלי. זה הביך אותי.
תמיד לא הבינו למה קיצצתי את השיער היפה.
בגיל 14 יצאתי מהארון והתחלתי לצאת עם נשים. גם עשיתי קוצים התחלתי עם קעקועים ופירסינגים, והקשחתי את עצמי עקב האלימות שחוויתי מגברים בחיי. רציתי להיות חזקה כמוהם. הייתי צריכה לשרוד .
מגיל 14 עד 22 חייתי כלסבית מוצהרת ומוצלחת. אישה שאוהבת נשים. מצומצם, אך איכשהו הצלחתי להסתדר כי נראיתי טוב ותמיד היו לי נשים שאהבו אותי. הסתדרתי עם ההגדרה הזו, בעיקר שרוב חיי הרגשתי פחד מגברים.
התחלתי להעצים את הצד הנשי שלי מגיל 23. קראתי ספרים והייתי במעגלים להעצמה נשית. לא הרגשתי מאוד שייכת אך עברתי תהליכים משמעותיים. הסתובבתי בקהילה היפית והתחושה שלי הייתה שאם אביא את הצד הגברי ואתלבש "גברי" אז לא יקבלו אותי.
כמובן שאת זה אני מבין היום בדיעבד, והכל קרה בתת מודע שלי.
בגיל 29 עברתי "משבר זהות" ונכנסתי לדיכאון. לא הבנתי מי אני ומה אני אך היה ברור לי שאני לא אישה. בטוח לא *רק* אישה. ומה עם כל השנים שעסקתי בהעצמה נשית?
אם אני לא אישה, אז מה אני?
אם אני לא גבר, מה אני?
אכלתי כאפה רצינית על עצמי. קראתי וחקרתי את האינטרנט, אתרים ובלוגים. הלכתי לאירועים של הקהילה הגאה והטרנסית וניסיתי להבין את עצמי. לא ידעתי מאיפה להתחיל לשאול שאלות ולדבר עם אנשים. ניסיתי להבין את עצמי דרך הגדרות ולא דרך הלב. חיפשתי מילה שתעשה לי סדר.
אז חיפשתי וחיפשתי, ומצאתי את המילה ג'נדרקוויר וג'נדרפלואיד. רק לפני שנתיים גיליתי שזה קיים. שאפשר . הרגשתי שסופסוף -אפשר.
ההגדרות האלה נשמעות מפוצצות, אבל התחושה שלי הייתה של "היי, הנה משהו שנשמע כמוני", סופסוף.
בטוח יש עוד אנשים כמוני.
נכנסתי לקבוצות בפייסבוק והתחלתי לשאול שאלות.
היום אני עדיין לא מבין , אך הפסקתי לנסות.
הרגשתי שאני מנסה להבין כדי להצליח להסביר. ההסבר הוא לאנשים מבחוץ ששואלים מי אני ומה אני, איך אני מגדיר את עצמי. הפסקתי לנסות ולרצות להסביר.
בתוכי אני מבין. אין לי קופסא של מגדר.
זה מבלבל, לפעמים מרגיש שאין לי במה להיאחז, שאין לי שייכות. אבל זה עדיף מלהרגיש שייך ומקובע לקבוצה או מגדר מסויים.
מגיל מאוד צעיר אני רוצה להקטין/להסיר את החזה שלי. מרגיש לי שהוא לא שייך לי. מרגיש שהוא מגדיר אותי כלפיי הבחוץ. העולם מתייחס אליי כאישה כי יש לי ציצי. איבר נקבי.
אבל מה אכפת לי? אני לא יודע אבל עדיין קצת אכפת לי איך תופסים אותי.
מפריע לי שכשרואים אותי ישר מדברים אליי בלשון נקבה. כאילו זה ברור רק כי יש לי ציצי.
בשנה האחרונה אני חושב ברצינות להסיר את החזה שלי. את כל כולו. אך זו פעולה שאין לה חזור, היא חד צדדית וקבועה.
אני לא יודע אם זה עוד ג'וק שנכנס לי לראש וחופר לי, או זו תשוקה אמיתית שאם אגשים אותה ארגיש יותר אני.
מי אני?
פתחתי קבוצה משל עצמי, ללא הגדרות, ואפשר לשנות את הקיים כל יום לפי ההרגשה שלי.
;){kind=link}