סבל הוא חלק בלתי נפרד מהחיים

לימדו אותנו שכאב זה דבר לא טוב ולא בסדר. צריך ישר לרפא אותו.  אפילו צריך ועדיף להימנע ממנו. לנתח או לחבוש את פצע ולחכות שיעבור. לקחת כדור ולשכוח שבכלל היה שם כאב.

לשתות כוסית וויסקי, לצאת למסיבה עם מוסיקה יותר מידי חזקה שלא נשמע את המצוקה שבתוכנו. שלא נשמע את עצמינו צועקים כמה אנחנו סובלים. לעשן איזה ג'ויינט, להוריד איזה ראש, לקנות אייפון חדש או מכונית חדשה, להגדיל את הבית ולשכוח איפה החדרים של הילדים לשנו ישנים. להביא כסף הביתה ולא להביא את עצמינו לארוחת הערב.

לפתוח את האינסטגרם ואת הפייסבוק ולהתחבר לכל העולם, רק לא לעצמינו.

לשים את הראש בתוך מסך עם אור לבן מסנוור, רק לא להקשיב רגע פנימה למה קורה לי בתוך הלב לפני 'אני הולך לישון. שכחנו להגיד תודה על מה שקיים מתחת לאף שלנו, כי המסך תמיד שם. אנחנו כבר לא מסתכלים סביב ומחפשים מבט עיניים. אנחנו מסתכלים למטה כדי לא למצוא את העיניים.

שכחנו איך ליצור קשרים ואינטימיות ללא אימוג'י. התמכרנו לזיוף ואנחנו מפחדים מהאמת. כאב הוא חלק בלתי נפרד מהחיים. אתגרים, קשיים ובעיות הם אבני דרך שבונות אותנו. אם נמנע מהם עדיף כבר למות. מים עומדים מסריחים. ובעיות מזיזות אותנו מאיזור הנוחות. ואנחנו כולנו מים שצריכים לזרום.

כיום אנחנו חיים בעולם שמנסה כל הזמן להיות שמח. התרבות שלנו מקדשת את השמחה והאופטימיות. אנחנו מחפשים את האור ושוכחים את החשכה. למרות שהכל אותו הדבר. אור זה העדר של חושך. הם אינם יכולים להתקיים אחד ללא השני.

אנחנו מפחדים מרגשות שליליים ומכאב וכל הזמן מנסים להימנע ממנו, ויהי מה. אבל כאב ואתגרים הם חלק בלתי נפרד מהחיים. ובעיות תמיד היו ויהיו לנו. ואם אין לנו בעיות כנראה שאנחנו מתחת לאדמה עם איזו מצבה יפה.

בעיות זה חלק מהחיים וזה הדרך אל האושר ולעוצמהת לפתור אותם.

אם הבטן שלנו ריקה, יש לנו בעיה אחת.

אם הבטן שלנו מלאה פתאום יש לנו עשרות בעיות שצריך לפתור. ברגע שעברנו את התפתחות הטבע והאבולוציה ונהיינו בני אדם, הפכנו למורכבים. הישרדות זה לא הדבר הכי חשוב בשבילנו, אחרי שאנחנו מרגישים בטוחים, יש לנו אוכל מים ומקלט, הבעיות האמיתיות מתחילות. ומהם אנחנו מנסים להימנע, למרות שלפתור אותם זה מה שגורם לנו אושר.

הדבר היחידי שאנחנו יכולים לעשות הוא לבחור את הבעיות שלנו ולבחור את הכאב שלנו. לבחור על מה אנחנו שמים זין ועל מה אנחנו לא שמים זין.

בשפה העברית זה קצת טריקי כי גם המושג

 "אני לא שם זין", וגם המושג "אני שם זין", מבטאים את אותו הדבר. שלא אכפת לנו ממשהו.

 בשפה האנגלית זה יותר מדוייק

  "I give a fuck"זה אומר שאכפת לי 

"I don't give a fuck", אומר שלא אכפת לי.

הדבר היחידי שיש לנו שליטה עליו, הוא עלה מה אנחנו שמים זין, הדברים שאכפת לנו מהם, ועל מה אנחנו לא שמים זין, כל מה שלא אכפת לנו.

כאן התבלבלנו קצת.

כשהייתי נערה מתבגרת הרגשתי שהכל על הזין שלי, לא אכפת לי מכלום. מה שהבנתי שנים לאחר מכן הוא שהיה אכפת לי מיותר מידי דברים.

אי אפשר שלא יהיה אכפת לך מכלום, ואם לא אכפת לך מכלום, אכפת לך ממשהו. אכפת לך שלא יהיה לך אכפת. 

אחת הבעיות שלנו הוא שאכפת לנו יותר מידי מדברים שהם לא באמת חשובים. מה שהופך את הדברים החשובים באמת ללא באמת חשובים, אם אכפת לנו מהכל, שוב דבר לא חשוב. אנחנו מתעסקים בשטויות. 

צריך לשים זין על משהו כדי שמשהו אחר יהיה חשוב. אם הכל חשוב שוב דבר לא חשוב, אם כולם מיוחדים אף אחד לא מיוחד. אם כולם יוצאים מן הכלל, אף אחד לא יוצא מן הכלל.

ושם אנחנו שואפים כל הזמן, להיות מיוחדים, להיות יוצאים מן הכלל. 

התרבות שלנו מעריצה את ההכי מיוחד, הכי מרגש, הכי כואב והכי נורא. זה מה שאנחנו רואים בחדשות כל היום, את המצבים קיצון, את הכאב הכי גדול או את האושר הכי גדול, ולשם אנחנו שואפים.

זאת בעיה רצינית כל הזמן לשאוף לקיצון לשאוף גבוה, תמיד ניפול. למה אף אחד לא רוצה להיות ממוצע? 

כולם כל הזמן רוצים להיות מאושרים ושמחים, כל הזמן לעשות טוב ולהיות נחמד לכולם. זה לא יכול לקרות. זה לא אמיתי. זה לא החיים.

לא תמיד אנחנו באמת רוצים להיות נחמדים. לא תמיד זה הדבר הנכון לעשות. 

ומי אמר שלהיות תמיד שמח אופטימי זה הדבר הנכון לעשות?  זה אמיתי?

כל האנשים שמנסים תמיד להיות אופטימיים ושמחים, כל האנשים ששואפים להיות תמיד מאושרים, לא משנה מה קורה בחיים שלהם, הם הכי מפחידים אותי.

אלה שלא משנה אם איזה בעיה תבוא אליהם ימצאו מה טוב בסיטואציה,

הם לא אמיתיים והם בורחים מהבעיות של החיים ושל עצמם. הם לא באמת מתמודדים עם החיים.

אנחנו צריכים להרגיש גם את הרגשות הלא פשוטים, בהכרח אנחנו צריכים להרגיש אותם כדי ללמוד ולהתפתח. אנחנו חייבים אתגרים בחיים כדי לעבור אותם, זה מה שמחשל אותנו. אנחנו חייבים בעיות בחיים כי לפתור אותם, כי זה מה שמביא לנו את האושר הכי גדול.

אם ננסה להימנע מכאב כל הזמן, נמנע מעצמינו גם את הפירות שהעולם מביא לנו לאחר מכן.

כשהייתי בת 16, אחי הגדול נהרג בלבנון. הוא היה בן 19. זה היה לא הוגן ולא פייר. החיים נתנו לי סטירה מצלצלת, אך אמיתית. באותו לילה יצאתי למסיבה, נמנעתי מלהרגיש כאב. לא רציתי להרגיש את האובדן והאבל, אז גם לא ידעתי איך כי לא לימדו אותנו איך להתמודד ולהכיל רגשות קשים. לימדו אותנו להדחיק. אז הדחקתי והדחקתי והתפוצצתי מכאב בתוכי. הפסקתי להרגיש גם שמחה, הפסקתי לצחוק, והפסקתי לבכות.

בגיל 20 אבא שלי מת לי מול העיניים, כדי לא להרגיש כאב שתיתי שישיית בירות באותו הערב. למחרת כבר התחלתי להשתמש בסמים ובמשך שנים רבות זה כל מה שעשיתי. להימנע מכאב ע״י שימוש בסמים.

לא הרגשתי כמעט כלום בשנים האלה.

בגיל 25 הייתי באסון רעידת האדמה הגדולה בנפאל. גם שם השתמשתי בסמים. גם שם נמנעתי מהלרגיש את הכאב והפחד. לא הסכמתי להסתכל למוות בפנים, ולכן לא הסתכלתי לחיים בפנים. פחדתי למות והפסקתי לחיות.

כל החיים אנחנו מנסים לקדש את הטוב ולהימנע מהרע. אך אף אחד מעולם לא באמת יודע מה רע מה טוב. אף אחד לא יודע מה נכון או לא נכון. לאף אחד אין באמת מושג מה הוא עושה.

אנחנו רק יכולים לדעת באותו הרגע מה נעים או לא נעים, מה כואב או לא כואב. אך אני לא יכולה לדעת עם הגירושים של ההורים שלי והמצב בבית הוא כיום טוב או רע, אני לא יודעת עם המוות של אחי או המוות של אבא שלי זה טוב או רע, אני לא אלוהים. אני לא אחראית לתוכנית האלוהית. 

אין לי מושג למה הרעידה התרחשה, למה מתו 10,000 איש, למה נפצעו 22,000 איש. למה הייתה לי פוסט טראומה. אני לא יודעת אם זה נכון או לא נכון. 

אני יודעת שכשאחי נהרג, אמא שלי לקחה אחריות על החיים שלה. היא עשתה המון אומנות וריגשה המון אנשים.

אני יודעת שנהר אחי השני ואני התקרבנו ולמדנו את הכוח של אחים, למדנו ופיתחנו את האהבה והקשר שלנו. 

אני יודעת שכשאבא שלי מת, הוא לא נרקב בדירה שלו לבד בלי שאף אחד יידע. הוא מת איתי על הספה שלי, הוא הסתכל לי בעיניים והספקתי להיפרד. אני יודעת שהוא השאיר כסף ובית, ומקום שאוכל לחזור אליו. אני יכולה להרגיש שהוא רצה ללכת כי כאב לו הלב, אני יכולה לחשוב שהוא רצה למות איתי כי אני היחידה שהייתה שם.

אבא שלי סבל והיה עצוב. מי יכול להגיד שהמוות שלו היה דבר רע שקרה?

אני לא יודעת אם הרעידת אדמה הייתה טובה או רע, אני יודעת שתרמתי לעשרות אנשים לאחר שהיא קרתה. אני יודעת שהתחלתי ללמוד טיפול כדי לעזור. אני יודעת שהיא עשתה אותי אדם יותר טוב ודרמה לי להעריך את החיים.

כל החיים אתגרים דפקו על דלתי, ודרכם למדתי לפתוח את הדלת לחוויות מדהימות ומרגשות. איבדתי אנשים ופתחתי את הלב לאנשים אחרים. ראיתי את המוות מקרוב ודרכו למדתי לחיות. שהיתי בחשכת ליבי ורק דרך המנהרות הכי עמוקות הנפשי מצאתי את נקודת האור.

אנחנו כל-כך מפחדים להרגיש עצובים, כועסים, חסרי אונים ומתוסכלים. אנחנו לא מוכנים להסתכל לחצי מהחיים בעיניים ולהתמודד. אנחנו מעדיפים לבהות אל תוך מסך שיקרי. מברך שמראה לנו כמה כולם מאושרים ושמחיםב כמה כל השאר עושים דברים, כמה בחוץ טוב ויפה. 

אף אחד לא מפרסם את הקושי והעצב. כולם בורחים אל חיים מזוייפים של שמחה ואופטימיות.

אף אחד לא כותב פוסטים על הכאב שבחיים, על הבעיות הקשות ועל האושר שבפטירתן.

החיים עצמם הם צורה של סבל. לא משנה מה נעשה יהיה סבל, יהיה מוות וכאב, עוני ומחלות. זה בלתי נמנע ואנחנו לא יכולים להציל את העולם. 

לפני בערך 2500 שנה, היה נסיך שנולד וגדל בהרי ההימלאיה של הודו, הוא נולד למשפחה עשירה שלא רצתה שייחשף לעולם שבחוץ, היא לא רצתה שירגיש סבל. יום אחד הנסיך יצא מהארמון והתחיל להסתובב ברחובות שמחוצה לו. הוא נחרד לגלות מה קורה מחוץ לחומות הגבוהות של ארמונו, קיבל חרדה וברח חזרה לחדרו והתחיל לבכות. לילה אחד הוא החליט לצאת ולעשות סיבוב יותר ארוך, הוא עבר בין הרחובות של העניים ושל העשירים, הוא ראה אנשים מתים מורעבים ומתים, הוא ראה סבל גדול שלא ידע שקיים. הוא החליט לברוח ולעזוב את הארמון לתמיד. הוא פשט את בגדיו, חי כקבצן במשך שנים, עזב את כל מה שהכיר וידע. היו ימים שלא אכל כלום, הוא ישן ברחוב, רק כדי להרגיש ולהבין את מקור הסבל. עייף ותשוש יום אחד הנסיך התיישב מתחת לעץ. הוא נשאר שם במשך 49 ימים ללא תזוזה.

לאחר מכן הגיע הנסיך לכמה תובנות חשובות.

אחת מהם היא שהסבל הוא חלק בלתי נפרד מהחיים. אי אפשר להימנע ממנו 

לא משנה מי אתה ומה הסטטוס שלך, לא משנה איפה אתה גר ומה השגת בחייך.

העשירים סובלים מהעושר שלהם, והעניים סובלים מהעוני שלהם. הרעבים סובלים צרעב והשבעים סובלים מכל שאר הבעיות. מי שיש לו משפחה סובל ממנה, ומי שאין לו סובל כי אין לו. 

הנסיך היה הבודהה.

אנחנו מחווטים כך שתמיד מתישהו לא נהיה מרוצים ממה שיש לנו. והסבל לא רחוק משם. זה מה שגורם לחברה שלנו לגדול ולהתפתח, לשאוף ליותר, לשנות, למצוא פתרונות.

סבל וכאב הם חלקים בלתי נפרדים מהחיים. וכדי לחיות את החיים במלואם אנו מחוייבים לחוות גם אותם. אנחנו חייבים להרגיש כאב כדי לדעת מה נעים ומה לא.

אנחנו חייבים להרגיש סבל כדי לצמוח, אנחנו חייבים אתגרים כמי לגדול. אנחנו חייבים ליפול כדי לקום ולהבין כמה אנחנו עוצמתיים.

יש לנו את השליטה והבחירה לבחור את הסבל שלנו, לבחור איך לסבול, לבחור את הבעיות שלנו. לבחור מה חשוב לנו ומה לא. מה משמעותי בחיים האלה ומה לא. כאב וסבל עוזרים לנו לסנן. 

מוות עוזר לנו לחיות. אם נחזיק כל הזמן את העובדה שכל רגע אנחנו יכולים למות, נלמד איך באמת לחיות.

כאב הוא סימן חשוב שמראה לנו את הדרך ואל לנו לנסות להימנע ממנו אלא לאמץ אותו לבנות איתו מערכת יחסים בריאה.